מה
שמו של אלוהים?
בתנ"ך, אלוהים נקרא על ידי כמה שמות: אֱלוֹהִים,
אֱלוֹהַּ, אֵל, עֶלְיוֹן, שַׁדַּי, אֲדוֹנָי ויַהְוֶה.
השם האחרון הזה, יַהְוֶה, הוא השם היחיד שבאמת שם עצם
פרטי של אלוהים. השמות האחרים הם יותר כותרות משמות כיאות.
השם הזה הוא נגזר מהצורה הגורמה (בניין הפעיל) של הפועל
"הוה", אשר מציין "היה".
השם יַהְוֶה מציין "הוא
מהווה".
השם יַהְוֶה מופיע הרבה פעמים בתנ"ך.
השם הזה נחשב הכי קדוש מהשמות של אלוהים.
אף על פי כן, רוב היהודים אינם מבטאים את שמו של אלוהים,
יַהְוֶה, אך מחליפים אותו בשמות אחרים, כמו, למשל, אדוני, השם, אדושם ואלוהים, ובטקסט המסורתי של התנ"ך, איפה שמופיע השם יַהְוֶה,
אותו מנוקד כמו יְהוָה או כמו יְהוִה ולא
כמו יַהְוֶה,
ובתרגומים של התנ"ך ללשונות אחרות, השם הזה מוחלף על ידי המילה "אדוני" או על ידי המילה
"אלוהים".
זה קורה לסיבה שלהלן:
מתחיל מהמאה השלישית לפני הספירה, היהודים חדלו לבטא את השם הקדוש של אלוהים,
יַהְוֶה, כי הם חשבו שיהיה חילול לבטא אותו, ובגלל זאת, כאשר הם קראו את
התנ"ך, איפה שנכתב יַהְוֶה, הם ביטאו "אדוני". לסיבה הזאת, כאשר
התנ"ך תורגם ליוונית, איפה שהופיע השם הקדוש יַהְוֶה, הם הניחו
"קוריוס", שביוונית מציין "אדוני". אחר כך, כאשר הם תירגמו את התנ"ך ללטינית, איפה
שהופיע השם הקדוש, הם הניחו "דומינוס", אשר מציין "אדוני",
ואחרי כן, כאשר הם תירגמו לאנגלית, הם הניחו "לורד", אשר מציין
"אדוני".
בכמה תרגומים יותר מודרניים, איפה מופיע השם יַהְוֶה,
הם הניחו "לורד", עם כל האותיות גדולות, כדי שהקורא יודע ששם המילה
"לורד" מחליף את השם הקדוש של אלוהים, יַהְוֶה. וכאשר בטקסט המקורי של
התנ"ך, בעברית, מופיע השם אדוני, הם מניחים "לורד", עם רק אות
התחילי גדולה.
השם יַהְוֶה, כאשר הסתגל לשפה אנגלית, הוא Yahveh או Yaheveh. זהו כי, בעברית, השם מבוטא Yahveh או Yaheveh כפי שזה מבוטא
בדרך יותר מהיר או יותר איטי.
כמה אנשים מבטאים את השם הקדוש של אלוהים כמו יְהוֹה, והם מסגלים אותו לשפה אנגלית כמו Jehovah. אף על פי כן, המבטא הנכון הוא
יַהְוֶה.
ההסתעפות הזאת של מבטא קרה לסיבות שלהלן:
התנ"ך נכתב בעברית.
באלפבית העברית, בתחילה, לא קימו אותיות תנועות, קימו
רק עיצורים. זה לא היה הכרחי לכתוב את התנועות, כי האנשים שיודעים טוב השפה העברית,
קוראים באופן מושלם הטקסט כתוב רק עם עיצורים, וכוללת השורשים של המילים, בעברית,
רק מהוות על ידי עיצורים, שמבוטאים בכמה דרכים, ליצור פעלים, שמות עצם, תוארים, וכו'.
כאשר היהודים עצרו לבטא את השם יַהְוֶה, השם הזה המשיך
להיות מבוטא על ידי הכוהנים, בבית המקדש, כאשר הם ברכו את העם עם הברכה הכוהנית
(במדבר ד':כ"ד-כ"ו). לכן, המבטא האמיתי של השם הקדוש המשיך ידוע.
אף על פי כן, בשנה 70 לספירה, בית המקדש של אלוהים
הושמד על ידי הרומאים, ואז היהודים עצרו לגמרי לבטא את השם הקדוש של אלוהים, ובגלל
זה, לאט לאט, המבטא האמיתי הלך לנפול בשכחנות, אף על פי שהמסורת היהודית אומרת
שכמה רבנים, באורך המאות, ידעו המבטא האמיתי של השם הקדוש של אלוהים, אשר גם נקרא הטטראגראמאטון הקדוש, כי זה נוצר על ידי ארבעה
עיצורים: יהוה.
באותו הזדמנות שבה בית המקדש של אלוהים הושמד, גם הושמדת
העיר ירושלים, והיהודים הוצאו מהאדמה שלהם, והם פוזרו בין העמים.
לכן, היהודים עצרו לדבר עברית ביומיומיים, והם התחילו
להשתמש בשפה עברית רק להתפלל ולקרוא את התנ"ך, ולכתוב הערות על התנ"ך.
בגלל זה, התחיל להופיע הסיכון של אף אחד יותר לא לדעת איזה הוא המבטא הנכון של הטקסט של התנ"ך.
אז היהודים המציאו כמה סימנים, שהם נקודות וקווים,
שמונחים מתחת או מעל העיצורים, אשר מייצגים את התנועות, והם הניחו את הסימנים האלה
של תנועות בכל הטקסט של התנ"ך.
כמו איפה שהופיע השם יַהְוֶה הם ביטאו אדוני, אז הם
הניחו בעיצורים של השם יַהְוֶה התנועות של אדוני, וזה גרם להופיע
הצורה יְהוֹה.
אף על פי כן, שלושה סופרים נוצריים ישנים, אחד נקרא קלמנס מאלכסנדריה, אחר נקרא תאודורט, ואחר נקרא
אפיפניוס מסלמיס, כתבו את השם הקדוש של אלוהים באותיות יווניות. קלמנס מאלכסנדריה
כתב IAOUE, אשר מבוטא IAUE, כי ביוונית OU מבוטא U.[1]
תאודורט כתב IABE, אשר מבוטא IAVE, כי ביוונית האות B מבוטא V.[2]
אפיפניוס מסלמיס גם כתב IABE, אשר מבוטא IAVE.[3]
האות העיברי "ו", בתחילה בוטא עם הקול וּ ובגלל זה בעברית האות
"ו" לפעמים משומש לייצג את הקול וּ. בגלל זה, כמה אנשים מתעתיקים האות
"ו" כמו W ולו כמו V.
קלמנס מאלכסנדריה כתב בערך בשנה 215 לספירה. תאודורט
כתב בערך בשנה 466 לספירה. אפיפניוס מסלמיס כתב בערך בשנה 370 לספירה.
בזמן אשר בו הם כתבו, המבטא הנכון של השם הקדוש של
אלוהים היה ידוע עדיין. כמו שהם כתבו באותיות יווניות, ובאלפבית היווני יש תנועות,
אנחנו ידענו שהמבטא הנכון של שמו של אלוהים הוא יַהְוֶה.
כולל, זה מעניין לציין שהיהודים, אשר לפני תמיד השתמשו במילה
אדוני להחליף את השם יַהְוֶה בקריאה של התנ"ך ובתפילות, מזמן מסויים לעכשיו
התחילו להשתמש, למטרה הזאת, המילה "השם".
זה אפשרי שהרבנים אשר עדיין ידעו המבטא האמיתי של שמו של אלוהים, גירו את
היהודים להשתמש במילה "השם", כדי שכך הם שומרים
את הזכרון של התנועות האמיתיות של השם הקדוש של אלוהים, כי התנועות של
"השם" הן אותן תנועות של "יַהְוֶה".
זה אפשרי שהם עשו זה, כי הם יודעים שזה הכרחי לשמר את
המבטא האמיתי של שמו של אלוהים, כי בית המקדש של אלוהים, בירושלים, ישוחזר בקרוב,
ואז הכוהנים יצטרכו להשתמש בשם הקדוש של אלוהים, יַהְוֶה, לברך את האנשים עם הברכה
הכוהנית (במדבר ו':כ"ב-כ"ז), כי בבמדבר ו':כ"ז נכתב שאלוהים אמר:
"וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל | וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם".
יש גם צורה מקוצרת של שמו של אלוהים, אשר היא
"יָהּ". השם הזה הוא אותו שם "יַהְוֶה", אבל מקוצר. השם הזה
מופיע בעיקר בטקסטים שיריים, כמו, למשל, בשיר של מושה (שמות ט"ו:ב'),
ובתהילים פרק קי"ח פסוק ה'.
הצורה המקוצרת הזאת "יָהּ"
גם מופיע בביטוי "הללויה".
העובדה שהתנועה של הצורה המקוצרת הזאת של שמו של אלוהים
היא "ָ" מראת שהתנועה הראשונה של שמו של אלוהים היא "ַ",
אשר מעיד שהמבטא האמיתי של שמו של אלוהים הוא יַהְוֶה.
יש
בתנ"ך כמה שמות אישיים שנוצרים עם צורות מקוצרות
של שמו של אלוהים. דוגמאות : ישעיהו, ירמיהו, נתניהו, יהושוע, יהוחנן,
יהושפט.
בכמה
שמות עצם פרטיים, הצורה המקוצרת של שמו של אלוהים מופיע בסוף המילה, ובאחרים,
הצורה המקוצרת של שמו של אלוהים מופיע בראשית של המילה.
הצורה
המקוצרת של שמו של אלוהים שמופיע בסוף שמות עצם פרטיים היא "יָהוּ".
הצורה
המקוצרת של שמו של אלוהים שמופיע בראשית של שמות עצם פרטיים היא "יְהוֹ".
בעברית,
התנועות של המילה שונות
כאשר המילה מקבלת סיומות.
למשל:
המילה "סֵפֶר", כאשר מקבלת את הסיומת "ים", לעשות צורת
הריבוי, נעשה " סְפָרִים".
דוגמה
אחרת : המילה " דָּבָר", כאשר
מקבלת את הסיומת "ֵיכֶם" (סיומת של צורת הריבוי עם כינוי-השם של גוף שני
רבים), נעשה "דִּבְרֵיכֶם".
לכן,
לדעת איזה היו
התנועות המקוריות של שמו של אלוהים, אנחנו חייבים להתבסס על הצורה המקוצרת של שמו
של אלוהים שמופיע בסוף של שמות עצם פרטיים, אשר היא "יָהוּ" (דוגמאות:
"ישעיהו, ירמיהו, נתניהו).
"יָהוּ"
הוא צורה מקוצרת של "יַהְוֶה", כמו ש-"יְהִי" הוא צורה מקוצרת
של "יִהְיֶה").
לכן,
שמו של אלוהים הוא "יַהְוֶה".
הצורה
המקוצרת "יְהוֹ",
שמופיעה בראשית של כמה שמות עצם פרטיים (כמו, למשל, יְהוֹשׁוּעַ, יְהוֹחָנָן,
יְהוֹשָׁפָט), היא אותה צורה מקוצרת "יָהוּ" אשר תנועותה שונו כי הוספה לה סיומת, שהיא החלק
השני של שם העצם הפרטי (בדוגמאות מעל, "שׁוּעַ, חָנָן, שָׁפָט).
כאשר היהודים עצרו לבטא את שמו של אלוהים, במאה שלוש
לפני הספירה, הם עשו טעות
גדולה.
הם עצרו לבטא את שמו של אלוהים, כי הם פירשו באופן
מוטעה את המצווה של אלוהים שבשמות ,20:7 והם חשבו שהמצווה הזאת מציינת שאנחנו
חייבים לא לבטא את שמו של אלוהים לריק.
אף על פי כן, המשמעות האמיתית של המצווה הזאת היא אחרת.
הדברים של הפסוק שמות 20:7 הם אלה:
לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יַהְוֶה אֱלֹהֶיךָ
לַשָּׁוְא | כִּי לֹא יְנַקֶּה יַהְוֶה אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ
לַשָּׁוְא:
זה מציין שאנחנו חייבים לא להשתמש בשמו של אלוהים לרמות
את השכן שלנו, נישבעים
בשם אלוהים ולא מקיימים את השבועה.
זה מציין שכאשר אנחנו נשבעים בשם אלוהים, אנחנו חייבים
לקיים את השבועה.
אלוהים ציווה אותנו להישבע בשםו, כפי שכתוב בדברים
ו':י"ג: "אֶת יַהְוֶה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ
תַעֲבֹד | וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ:"
ובתהילים
פרק ק"ה פסוק א', כתוב: "הוֹדוּ לְיַהְוֶה קִרְאוּ בִּשְׁמוֹ".
לכן, אנחנו רואים שאלוהים רוצה שאנחנו מבטאים את שמו.
בשמות כ"ג:י"ג כתוב: "וּבְכֹל
אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם תִּשָּׁמֵרוּ | וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ:"
לכן, אנחנו רואים שאלוהים לא רוצה שאנחנו מבטאים את
השמות של האלים האחרים, האלים הכוזבים, שהם שדים (דברים ל"ב:י"ז), ואנחנו
גם רואים שאלוהים אמר שלא לבטא את שמו של מישהו הוא הפגנה של תיעוב, ולא של כבוד .
לפיכך, זה מאומת שאלוהים רוצה שאנחנו מבטאים את שמו,
ושאנחנו נשבעים בשמו, ושאנחנו מקיימים את השבועות.
כתוב בספר יואל הנביא פרק ג' פסוק ה':
"וְהָיָה כֹּל אֲשֶׁר יִקְרָא בְּשֵׁם יַהְוֶה יִמָּלֵט".
לכן, אנחנו צריכים לבטא ולקרוא את שם יַהְוֶה, להימלט.
ז'ואו פאולו פרנאנדס פונטס (שם עברי: יוחנן בן יוסף).
מפורסם ב-23.5.2008.
מעודכן ב-5.5.2016.
EN FRANÇAIS EN ESPAÑOL IN ENGLISH EM
PORTUGUÊS